לצאת לאור   השקה של הספר « מחשבות עירומות » , 5 בנובמבר 2017, טרמינל תרבות

דברים שנאמרו בהשקה

להוציא ספר לאור זה כבר ניצחון. אחר כך מה יגידו ומה לא יגידו זה כבר לא כל כך משנה. ללא הלל וללא גנאי. אני את שלי עשיתי. עכשיו הספר הזה בעולם ויש לו חיים משל עצמו. יוצאת מחושך לאור, מהסתתרות להתגלות, מבדידות לידידות. כן איכפת לי להיות קומוניקטיבית ולא להישאר בתחום המיתולוגיה הפרטית, ולכן נהדפתי כלפי רעיונות ששאבתי מהם כוח כמו תורת גורדייף שנקראת לפעמים הדרך הרביעית. במיוחד רעיון האוקטבה שפועל בכל תהליך בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא. יש אוקטבה עולה ויש אוקטבה יורדת. קיבלתי גם השראה ממיתוסים מערביים,  במיוחד המיתוס של מסע הגיבור וגם המיתוס של יאנוס האל הרומאי בעל שתי הפנים, קלסתר אחד פונה לעבר וקלסתר שני פונה לעתיד.  קיבלתי גם  אי אילו רמזים ממקורות יהודיים. למשל הפרק השישי בספר הוא נסיון לפרש את פרק כ »ג בתהילים, הפרק הכי ידוע הן ביהדות והן בנצרות. « אדוני רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב ».

הכתיבה היא דבר מיסתורי. רעיונות מבריקים מופיעים כהרף עין, כברק שאחריו מתגלגל הרעם. המחשבה היא מהירה מאין כמוה אבל הלב מהיר יותר. האינסטיקנט מגיב ללא שהיות והוא חייתי. הכישרון לכתוב ניתן לי במתנה. אני בעצם קנה במבוק חלול שדרכו עוברים דברים, צינור הארקה בין שמיים לארץ. הראש בצמרות העצים והרגליים נטועות בקרקע. הגוף שלי מתמתח כדי לחבר שמיים וארץ.

האמן לא יכול להיות אגו –מניאק. האגו כל הזמן גונב מהאני את העצמי. ואמנים שלא יודעים את הסוד הזה מחמיצים את הכוונה. אולי הם מתקשרים איזה זמן, נישאים על גבי איזה גל אבל אם הם חושבים שזה אני ואני ואני אז הם לא מגיעים רחוק. ללכת רחוק, לצלול עמוק, בלי לוותר על קלילות. אנחנו לא כמו השמש היוקדת. כמו ירח אנחנו מתמלאים ומתחסרים. כמו הים אנחנו נתונים לחוק הגאות והשפל. אני מחזרת בעקביות אחר המוזה כמו קבלייר שמחזר אחר אהובתו. וכשיש לי מה לומר אני מדברת. וכשאין לי מה לומר אני מסתכלת. ואולם, ואולם, מי שלא דיבר אינו רשאי לשתוק.

כשאני כותבת נמצא במחיצתי פנטומימאי אילם בלתי נראה שעושה העוויות  ותנועות ומחקה  את המילים שלי ובעצם לועג לי שאני מפטפטת כל כך הרבה. אם אני כותבת ויוצא לי קטע טוב אז אני מאושרת. אז אני שמה מוסיקה ורוקדת בחדר מרוב שמחה. אני רוקדת לבדי בחדר, עולה על קצה האצבעות ברלווה או יורדת בפלייה. עושה סיבוב, מסתחררת. כלומר ישנה אפשרות לכתוב מתוך קלות מסוימת ולאו דווקא מתוך יסורים. קוראים לזה חדוות היצירה.

ויכוח ניטש בין משוררים לרקדנים בקשר לשאלה מי קדם למי. כנראה שהרקדנים הם אלה שקדמו למשוררים. בטרם  היות המילה הרקדן של השבט או השאמאן ביצע ריקוד טקסי שצעדיו היו ידועים. האחרים הצטרפו אליו במעגל. הציידים או הלוחמים עודדו את עצמם  בקריאות בטרם קרב או בטרם היציאה לציד.  וכאשר הם שבו למחנה ואם מסע הציד הצליח הם רקדו את ריקוד הניצחון, הריעו תרועות,  ותופפו על השוקיים ועל הירכיים וקפצו גבוה, גבוה.

מקריאות ותרועות היה מעבר לא נמהר  למילים. את המילים כתבו תחילה בכתב יתדות. לכן המילים היו צריכות להיות לקוניות, היה צורך להגיד את העיקר. בספר הזה ניסיתי להגיד את העיקר על נשיות, על הגוף, על מלחמה, על כסף, על הזמן והמקום, על מוסיקה, על אש ועל מים.. בפרק שנקרא « בחזרה לגוף » שהוא בעצם דיון על גוף ונפש, ושלא כמו בדרך הרגילה שם הדיבור מתחיל בנפש, כאן אני מנסה לומר שאפשר להגיע לנפש דרך שער הגוף. וזה לא משהו שאני המצאתי. פעם הייתי רקדנית. אבל חזרתי לסורי כלומר לדבר, לכתוב, לספר סיפור.  

כשאת כותבת, כשאתה כותב אתה דומה ללוליין. אתה הולך על חבל דק בין דריכות להרפייה, בין הנטייה ללכת קדימה ובין הישענות לאחור, כי רק כך אפשר  להקשיב לקול הפנימי. אותו קול הפנימי שממנו נובעים הדברים,  קול,  שהוא כמו מנגינה נשכחת שנזכרים בה פתאום.

אני באה ממשפחת מו »לים שפעלה באיטליה כמעט מיד עם המצאת הדפוס, מאז המאה 15. במשך מאות שנים  הם כתבו, הם הדפיסו,  הם ערכו, הם עשו הגהות,  הם הוציאו לאור כתבים שלהם ושל אחרים. בונציה של המאה ה-17 הם היו שלושה שהיו מופקדים על הוצאת הספרים  – וירג’יניה, סם ורפאל. וירג’יניה היתה נשואה לאחד האחים ואפשר לנחש שגם סם וגם רפאל היו מאוהבים בה עד שורשי השיער.  לליבידו היה  לאן ללכת. אם אתה כותב רצוי שתהיה מאוהב, כי אז נחה עליך הרוח, הרוח נושבת בתוכך, המילים באות לך בקלות, הדברים נופלים למקומם כמו מאליהם, זאת אומרת יש לך השראה. אתה  או את  יכולים  תמיד לעשות סובלימציה.

במאה ה-19 הוצאת הספרים  טרבס נמצאת כבר  במילנו. אמיליו טרבס המציא את הספרייה הנודדת הראשונה. ויש תמונה של הספרייה הזאת, שם הספרים מאוחסנים  בתוך קרון או מין עגלה  שנסעה ברחבי צפון איטליה וחנתה במקומות מסויימים והשאילה ספרים לאנשים. בני המשפחה היו פטריוטים איטלקים ותומכי גריבלדי נלהבים. באותו זמן, מאה ה-19 הם הוציא לאור מחדש במהדורה מפוארת את דנטה אלייגרי. משום כך העניק להם המלך ויטוריו עמנואל השני תואר אצולה. היה להם סמל משפחתי – צדפה שנפרשת כמניפה. האיטלקים קרובים לחוף ימים על כן מוצאים אצלם  הרבה סמלים של קונכיות, צדפים וצמחי מים. היה להם מוטו. זה הלך כך:

NEC TEMERE NEC TIMIDITE

זה מלטינית והפרוש של זה הוא כך: ללא התלהמות וללא ביישנות. אני חושבת שהמשפט הזה יכול לתפוס גם בימינו, גם במקומותינו. אפשר להבין למה הפכתי סופרת. היה לי את הגן הזה המשפחתי  של הקלות בכתיבה ואפשר לומר שגורלי נחתם לפני שידעתי זאת, ומשחר נעוריי אני כותבת. בגיל 10 כתבתי: « השמש היתה כגולת זהב ».

הלחם של הסופר הוא הזיכרון. זיכרונות, רשמים, רעיונות. אבל אתה לא צריך להשתקע בעבר כדי לכתוב. בעצם מה שקורה הוא  שכאשר אתה כותב מנקודת המבט של ההווה, אתה מפרש את המציאות לאור הניסיון  שלך ולאור ההבנה שלך עכשיו. במדיטציה על הזמן אני מרחיקה לכת ואומרת שאפשר « לשנות את העבר ». אני מכירה הרבה אנשים שהיו מוכנים לתת הון כדי לשנות את העבר. איך עושים את זה? צריך לקרוא את הספר כדי לדעת. וזה לא בא לי משום מקום הרעיון הזה. הוא בא מקולט מוסקט שהיתה סקסולוגית של לגיון הזרים, גיבורת מחתרת באלג’יריה של מלחמת העולם השנייה וממציאת שיטת הדמיון המודרך. בפרק על הזמן אני מדברת גם על « הרגע הנצחי », על הווה גמור.

אני באה מאסכולה של סופרים שמאמינים כי הספונטניות בכתיבה היא דבר חשוב לאין ערוך. אני כותבת קטעים בהינף יד. אני מרשה לעצמי ללטש את הכתוב בנגיעות קלות בלבד כמו צייר סיני עם מכחול דק שכותב קליגרפיה. אני חשה שיש צורך לכבד את הלך הרוח שבו נכתבו הדברים. כיוון שהדברים נכתבו בהשראה אלוהית. אינני מעוניינת בטקסט מהוקצע או מגולח עד כדי כך שלא חשים שמישהו אנושי כתב אותו. ואני יודעת שיש אסכולה אחרת של סופרים שכותבים 10 טיוטות  (למי יש זמן? למי יש סבלנות? למי יש כוח לעשות דברים כאלה?)

יתרה מזאת, אני משתמשת במנהג של שבט רועים פרסי שהיה נודד מפסגות ההרים אל העמק במסלול קבוע. בקיץ הם היטו אוהל  בהרים וכשהסתו הגיע והשלג עמד לרדת הם ירדו דרומה במדרונות לעבר העמק הפורה.נשות השבט נהגו לטוות שטיח ובכל חנייה הן המשיכו לארוג חוטים, כולן יחדיו טוו  ומצדדים שונים של השטיח.  הן טוו צורות גיאומטריות שסימלו את קורותיו של השבט – מעויינים, משולשים וכולי כמו מנגינה עם פזמון. בחנייה האחרונה הן נהגו ל »קלקל » את הסימטריה המופלאה בכתם טורקיז או כתם אחר בפינה של השטיח.  הן האמינו כי אל להן להוציא מתחת ידיהן מרבד מושלם כי רק אלוהים מושלם ולהוציא מתחת ידך משהו מושלם יהיה בגדר חיקוי של אלוהים ומשום כך חילול הקודש. לכן לפי הדוגמה שלהן אני עושה שגיאה או שתיים בכוונה. אני יוצאת מנקודת מבט של  המסורת ההומניסטית, זאת אומרת לסמן את האנושי המסוגל לטעות. מה יותר אנושי אשר מעידה או טעות?

Nobody is perfect

מה זה המרדף הזה אחרי האושר?כנראה ייבאנו את הרדיפה אחרי האושר מהאמריקאים. בחוקה שלהם כתוב כי כל אדם רשאי ללכת בעקבות האושר.

Each man is entitled to pursue happiness

עכשיו באמצע הדרך האזרחים האמריקאים התבלבלו ומהתנסחות שאומרת  שאתה רשאי לחפש את אושרך  הם עברו להאמין כי אתה חייב להגיע לאושר, אתה מוכרח שאם לא כן תיקרא מפסידן.  אבל האושר הוא כמטחווי קשת. אם נלך למקורות שלנו נמצא שהמילה « לאשר מישהו » והמילה אושר נובעים מאותו שורש. מספיק שכאשר תקראו את הספר שלי תאשרו אותי כדי לעשות אותי מאושרת. אם מישהו מאשר אותך זאת אומרת שהוא מכיר בך, שהוא מכיר אותך.

יש בספר 8 פרקים והוא בנוי על פי חוק האוקטבה המוסיקלי. אני לא יכולה להסביר מדוע דווקא סדר הפרקים הזה..  הסדר בא לי באופן אינטואיטיבי והפרקים מתכתבים זה עם זה. הכול מתחיל עם המדיטציה הראשונה שנקראת « הולדת האור » שכתבתי בלילה הארוך ביותר בשנה, 21 בדצמבר. כתבתי את זה בתור פתיח לסדנא לכתיבה שאני מלמדת.

ואז דבר גרר דבר, פרק שנקרא « שם הבושם » הוא חיפוש של אישה אחרי הבושם המתאים לעורה, החיפוש  שלי אחרי הבושם המתאים לעורי ארך 10 שנים בשדות תעופה באזור הדיוטי פרי. הפרק השלישי נקרא « בחזרה לגוף »  והוא מזמין כמובן את הדיון על גוף ונפש. אחרי שלושה תוים באוקטבה שהם דו רה מי יש חצי טון בקלידים ומבחינת תהליך כלשהו, איזשהו תהליך,  יש משבר ולכן כאן בא הפרק על המלחמה. אבל אין הרפיה, הקושי לא משתחרר בנקל. אז יש פרק על כסף, עניין שהוא תמיד קשה אפילו למי שיש הון תועפות. למי שאין ודאי זו בעיה ולמי שיש הוא מתלבט כיצד להשקיע את כספו וכיצד לשמור על ערך הכסף בבורסה.. מיד אחרי הפרק על כסף וקפיטליזם מגיע פרק שנקרא « קפיטל התהילים » ובו אני מפרשת את פרק כ »ג ונותנת את הדעת שבפרק הזה « אדוני רועי לא אחסר… » אנחנו הן במישור האנכי בין אדם לאלוהים והן במישור האופקי, בין אדם לאחרים סביבו. וכך מגיעים למדיטציה על הזמן, זהו הפרק השביעי המאתגר ביותר. כך , אנחנו  בתו לפני האחרון. עשינו כברת דרך –  דו רה מי פה סול, אפשר לשיר לה לה לה,, אפשר לשיר בקול. אבל כאן מגיעים לעוד מעבר מסוכן. התו סי הוא תו קרוע ששואף להגיע לתו דו שבא אחריו כדי להשלים את המשימה. רק אז אפשר לנוח, אפשר להירגע, אפשר לנשום. רצוי לנשום.   מדיטציה מספר 8 היא הפרק על מוסיקה. זה האקורד האחרון  בספר שהוא סוחף כמו שמוסיקה סוחפת.

לסיום הדברים אצטט את המוטו של הספר. « 3 פעמים מתחמקת הנפש » זה מאנאיד של וירגיליוס. וזה משפט מסתורי ביותר. לא פעמיים כי אם שלוש פעמים  מתחמקת הנפש באותו עניין עצמו. וכל אחד יכול לשאול את עצמו באיזה עניין התחמקתי 3 פעמים? האם באהבה? האם ביחסים עם מישהו או  בקשר למשהו. בקיצור איפה התחמקתי, נעלמתי, נעדרתי.

המשורר ישראל אלירז גם הוא נעצר רגע למול המשפט החידתי הזה והוא  כתב שיר בעקבות  וירגיליוס.

הוא כותב:

3 פעמים מתחמקת הנפש

הקשה מכול (מסע הנפש) עוד לפנינו

הגיע הזמן לחדד את הנקודה העלומה

שבתוך נחירי הרוח

להבין את הכלי הליטורגי לא רק

כיופי או לידה אלא כמחצבה

עכשיו בשעה זו, כאן,

השדה קרקעית לרקיע

בענפי העץ הומים מלאכים

המלבים אש

עצום עין (שהיא ערבה

למובנו של העולם)

מה תשמע?

« ספינה מפליגה על גבי גל של דבש »

                                                                   

 

נוגה טרבס

 

Les immigrants qui ont fait Aliyah au cours des 10 dernières années pourraient être admissibles à une bourse d’études de 80% par le biais du programme Misrad Haklita Voucher

Jérusalem – 19 mai 2011 – Nos meilleurs mots (OBW), une société basée à Jérusalem, fournissant des services de rédaction technique et de la formation, a annoncé aujourd’hui qu’elle ouvre son 4ème cours de rédaction technique et marketing.

Les sujets traités comprennent:

Rédaction technique – la rédaction, l’édition, la relecture, en utilisant des graphiques, l’aide en ligne
Information / Développement Document – API, la documentation médicale de matériel / logiciel
Compétences – utilisation avancée de Microsoft Word, Excel, PowerPoint et Outlook projet et gestion des documents
MarCom – marketing, rédaction de marketing, relations publiques, médias sociaux
« Depuis Safed est une plaque tournante des professionnels anglophones de talent, nous ouvrons notre 4ème cours là pour aider les immigrants et les anciens combattants de commencer une nouvelle carrière en tant que rédacteur technique», a déclaré Ephraim King, chef de la direction de nos meilleurs mots. « Notre programme comprend également un stage et aide au placement de l’emploi « .

Le cours aura lieu le jeudi de 9h30 à 18h30 au Merkaz Tze’irim, 10 HaNasi St. à Safed.

À compter du 7 Juillet 2011, le cours de 152 heures se compose de sessions de 8 heures pendant 19 semaines.

Le prix est NIS11,000 (qui comprend un état de l’art ordinateur portable avec une copie complète sous licence de MS Office 2010) ou NIS 9.000 sans un ordinateur portable. Des réductions supplémentaires sont disponibles pour les membres AACI.

Vous voulez en savoir plus? Contactez-nous pour une entrevue et un test de placement à l’adresse:

Nos meilleurs mots Bureau principal: 02-656-3369
Etats-Unis et Canada: 1-786-507-8206

Ephraim King, chef de la direction: 050-529-0775
Tracey Shipley, coordonnatrice du marketing: 054-810-8918
Email: info@ourbestwords.com
Site Web: http://www.technicalwriting.co.il/training/tech-writing-course-tzfat/

À propos de nos meilleurs mots
Nos meilleurs mots (OBW) est spécialisé dans la fourniture de communications techniques de qualité aux clients dans le monde entier. La Société entretient des relations étroites avec un large éventail d’entreprises – de startups à des sociétés Fortune 500. Les offres incluent la documentation technique de l’entreprise, la localisation, la communication technique et des services de marketing technique dans le monde. La Nos meilleures Words équipe est composée de professionnels expérimentés et dévoués avec des années d’expérience dans les communications techniques et de marketing.
Visitez le site Web OBS à: www.ourbestwords.com